אנו בטוחים כי הרצון החופשי קיים. אך ככל ששאלה זו נחקרת יותר, כך נוטים מדעני המוח להאמין כי אין מדובר בתעלול של המוח שלנו.
כל יום אנחנו עושים הרבה מאותם דברים: מכבים את האזעקה, בוחרים חולצה, מחממים מזון במיקרוגל, לוקחים בירה מהמקרר. ובכל מקרה, אנו תופסים את עצמנו כסוכנים חופשיים, השולטים במודע ובכוונה בגופם. אך מה אומר המדע על המקור האמיתי לחוויה זו?
במאמר שפורסם לפני כמעט 20 שנה, הפסיכולוגים דניאל ווגנר ותאליה ויטלי הניחו הנחה מהפכנית כי החוויה של חיפוש מעשי בכוונה היא לרוב לא יותר מאשר מסקנה פוסט פקטו שהמחשבות שלנו עוררו התנהגות מסוימת. אולם התחושה עצמה אינה ממלאת תפקיד סיבתי בייצור התנהגות זו. לפעמים זה יכול לגרום לנו לחשוב שעשינו בחירה כאשר לדעתנו לא עשינו אותה. או שאנו חושבים שעשינו בחירה אחרת מכפי שאנו באמת.
נשמע מבלבל? בואו נדמיין, בהתבסס על ההנחה של ווגנר ווויטלי, כי אנו מתבוננים כיצד אנו מבצעים באופן לא מודע פעולה כלשהי - למשל, בחירת קופסת שוקולדים במכולת - ורק לאחר רכישתה אנו מבינים שעשינו זאת בכוונה. אם הכל קרה בסדר הזה, אז איך נוכל לרמות את עצמנו ולהאמין שהבחירה נעשתה לפני שנצפה בתוצאה של פעולה זו? אולי נראה שהסבר כזה לתפיסת הפעילות של עצמך דורש סיבתיות הפוכה על טבעית, כאשר חווית הרצון המודע שלנו היא גם התוצאה וגם הגורם לכאורה להתנהגות.
במחקר שפורסם בכתב העת Psychological Science, פול בלום ואדם בהר בחנו פתרון קיצוני לחידה זו. סביר להניח שברגע שאדם עומד בפני בחירה, המוח שלו "שכתב" את ההיסטוריה והוציא אותו לחשוב שהבחירה - שלמעשה נעשתה לאחר שהתוצאות נתפסו באופן לא מודע - נעשתה על ידו לפני כן.
למרות שהדרך המדויקת שבה המוח עושה זאת אינה מובנת במלואה, תופעה דומה נרשמה במקרים אחרים. לדוגמה, אנו חושבים שאנו רואים נקודה נעה לפני שהיא מגיעה למטרה שלה, ואנו חשים נגיעות רפאים בחלק העליון של היד לפני שנוגעים בה ישירות. אשליות "פוסט -דיקטיביות" כאלה מוסברות בדרך כלל בכך שהזמן שבמסגרתו מידע זה מתממש, כביכול, מתעכב על מנת להשיג מודעות. מכיוון שהתודעה קצת מפגרת מאחורי המציאות, היא יכולה "לחזות" אירועים עתידיים שטרם מומשו, אך כבר נרשמו באופן לא מודע, וליצור אשליה שבה העתיד הנבדק משנה את העבר.
במחקר אחד של חוקרים מאוניברסיטת ייל, הראו למשתתפים שוב ושוב חמישה עיגולים לבנים במקומות אקראיים במחשב וביקשו מהם לבחור במהירות את אחד המעגלים במוחם לפני שהוא הופך לאדום. אם המעגל נהיה אדום כל כך מהר עד שהמשתתפים הרגישו שאין להם זמן לבחור, הם יכולים להצביע על כך שהזמן חלף. אחרת, הם ציינו שהם בחרו בעיגול האדום (לפני שהוא שינה את צבעו) או בעיגול אחר. החוקרים בדקו באיזו תדירות אנשים דיווחו על תחזיות מוצלחות כאשר חשבו שיש להם זמן לבחור.
המשתתפים לא ידעו שהמעגל שהפך לאדום בכל ניסוי נבחר באופן אקראי לחלוטין על ידי אלגוריתם מחשב.לכן, אם המשתתפים אכן בחרו כאשר הצהירו - לפני שאחד המעגלים הפך לאדום - הם היו צריכים לבחור במעגל האדום בערך אחת לחמישה. עם זאת, התוצאות שדיווחו על ידי המשתתפים היו שונות באופן לא מציאותי מההסתברות של 20% זו, ועולות על 30% כאשר המעגל הפך לאדום מהר במיוחד. מודל תגובה זה מניח כי דעתם של המשתתפים שינתה לפעמים את סדר האירועים במודעות המודעת, ויצרה אשליה שהבחירה קדמה לשינוי הצבע, כשלמעשה הכל היה הפוך.
חשוב לציין שכאשר העיגולים שינו את צבעם לאט יותר ולמשתתפים היה מספיק זמן עד שתת המודע שלהם כבר לא יערה את דעתם, בחירתם עלתה בקנה אחד עם שינוי צבע בתדירות של 20% פחות. התוצאה הראתה שהמשתתפים לא רק ניסו לרמות את החוקרים (או את עצמם) בנוגע ליכולות הניבוי שלהם, או שהם פשוט אהבו לדווח שהם צודקים.
אנשים שהראו למשתתפים אשליה זו לעיתים קרובות לא ידעו איזה סוג עבודה הם מבצעים כשנשאלו על כך בסיכום תוצאות הניסוי. יתר על כן, במבחן אחר, החוקרים מצאו כי הטיית בחירה אינה מונעת מבלבול או חוסר ודאות בנוגע לבחירה: גם כאשר המשתתפים היו בטוחים בבחירתם, הם נטו "לעשות את הבחירה הנכונה" בקצב גבוה להפליא.
יחדיו, נתונים אלה מצביעים על כך שאנו עלולים להתבלבל באופן שיטתי לגבי האופן שבו אנו עושים בחירות, גם כאשר אנו מאמינים אחרת. אבל מדוע המוח מטעה אותנו בצורה כה טיפשית לכאורה? האם אשליה כזו לא הייתה זורעת כאוס בחיי האדם ובהתנהגותו?
כנראה שלא. אולי ניתן להסביר את האשליה במגבלות בתהליכי תפיסת המוח, הטועים רק בקני זמן קצרים מאוד - כמו בניסוי שתואר לעיל - ושאינם משפיעים על חייו של האדם בעולם האמיתי.
האפשרות הספקולטיבית היא שהמוח התפתח באופן שיעוות את תפיסת הבחירה שלנו, וכי עיוות זה הוא מאפיין חשוב, לא רק באג קוגניטיבי. למשל, אם חווית הבחירה היא סוג של קשר סיבתי, כפי שהציעו ווגנר ווויטלי, הרי ששינוי רצף הבחירה והפעולה בתפיסה המודעת יכול לסייע לנו להבין שאנו יצורים פיזיים המסוגלים להשפיע על העולם. באופן רחב יותר, אשליה זו יכולה למלא תפקיד מרכזי בפיתוח האמונה ברצון החופשי, ובתורו, במוטיבציה לענישה.
בכל מקרה, בלי קשר לשאלה האם חשוב להאמין שאנו שולטים במאה אחוז בחיינו, ברור כי האשליה יכולה להגיע רחוק מדי. אמנם עיוות של רבע שנייה בתפיסת הזמן אינו מהווה בעיה, אך עיוותים בעיכוב ארוך יותר - הטמונים באנשים הסובלים ממחלות נפש כגון סכיזופרניה והפרעה דו קוטבית - יכולים להשפיע באופן משמעותי ובזול על השקפותיו הבסיסיות של האדם על העולם.. חולים כאלה עשויים להאמין ביכולתם לשלוט במזג האוויר או שהם יכולים לחזות התנהגות של אחרים. במקרים נדירים, הם יכולים אפילו להיות משוכנעים ברשותם של כוחות אלוהיים.
המדע טרם הבין כיצד האשליה הפוסט-דיקטטיבית של בחירה קשורה להיבטים כה חמורים של חיי היומיום והפרעות נפשיות. האשליה יכולה להתייחס רק למערך בחירות קטן שניתן לבצע במהירות וללא מחשבה רבה. או להיפך, היא יכולה להיות מקיפה ומצויינת בכל מקום, ממלאת תפקיד גדול בכל היבטי ההתנהגות - מהקטן ביותר ועד להחלטות החשובות ביותר. סביר להניח שהאמת נמצאת איפשהו בין הקצוות האלה. כך או כך, המחקר בתחום זה מצביע על כך שאפילו האמונות החזקות ביותר לכאורה לגבי הפעילויות והניסיון המודע שלנו יכולות להיות שגויות.