האיזוטופים בטבעות השנתיות של החות הממותה אפשרו למפות את תנועותיו באלסקה - מלידה בעמק יוקון ועד מוות 28 שנים מאוחר יותר, הרחק בצפון חצי האי.
רוב הממותות מתו לפני כ -10 אלף שנה, כאשר תם עידן הקרח האחרון. אוכלוסיות בודדות נמשכו זמן רב יותר, אך הן גם נעלמו לפני ארבע עד חמשת אלפים שנה. עם זאת, הפרמפרוסט שימר בצורה מושלמת את הרקמות שלהם, מה שאפשר לחלץ ולבדוק תאים, DNA ואפילו לקוות לשיקום אפשרי של המין. ולאחרונה מתיו ווולר מאוניברסיטת אלסקה פיירבנקס ועמיתיו ניתחו לא רק DNA, אלא גם את ההרכב האיזוטופי של חרטום באורך 1.7 מטר שנמצא בצפון ארצות הברית.
החרטום מתוארך לגיל של כ -17 אלף שנה, כאשר עדיין לא הורגשה ההכחדה העתידית, והייתה שייכת לזכר שעשה נדידות קשות אך קבועות לאורך ערבות הטונדרה העתיקות. אם לשפוט על פי הערכות המדענים, במשך 28 שנים מחייו (אשר נקבעים בקלות על ידי "הטבעות השנתיות" על החותך) הממותה עברה מרחק שווה בערך לשני קו המשווה של כדור הארץ. הם כותבים על כך במאמר שפורסם בכתב העת Science.
החוט גדל בטבעות, ושנה אחר שנה נכללו בהרכבו איזוטופים מצמחים שאכלה הממותה. כך נשמרה ה"כרוניקה "המפורטת של מסעותיו, ששוחזרה שלב אחר שלב על ידי ביולוגים. הם ביצעו מעל 340,000 מדידות בודדות של איזוטופים של חמצן וכן של סטרונטיום. "מפת איזוטופים" של אלסקה כבר נערכה על בסיס מחקרים דומים על שיני מכרסמים. לכן, מדענים השוו את הנתונים שהתקבלו מהחוט הממותה עם המפה הזו, וקבעו את נתיבי הנדידה שלו, וברזולוציה עצומה - ממש לפי שבועות.
הממותה הסתובבה כמעט בכל אלסקה, אם כי האזורים המועדפים השתנו עם גיל החיה. הוא בילה את שנות חייו הראשונות באגן נהר יוקון ולא הרחיק לכת. בין גילאי שנתיים ל -16 הוא החל לרעות בחלל סגור, ואז טווחו שוב גדל בחדות. מדענים מייחסים זאת לכך שבתחילה הממותה הצעירה זזה עם העדר, ולאחר שהגיעה לבגרות, החלה לחיות באופן עצמאי.
בשנים האחרונות לחייו, השטח שעליו רעתה הממותה ירד בחדות והצטמצם לאזור קטן יחסית בצפון אלסקה. כאן הוא גווע ברעב (כפי שמעידים עלייה בתכולת חנקן -15 וירידה בפחמן -13 המגיע מצמחים) ובסופו של דבר מת, ונקבר בפרמפרסט עד 2010, אז מדענים חפרו את השרידים.
זה מוזר שרבים ממסלולי הממותה תואמים את שבילי ההגירה המודרניים של קריבו, איילים מקומיים, כמו גם את מחנות התושבים הראשונים באלסקה. אולי בעתיד זה יקל על מציאת מקומות כאלה.